ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ו15- אח' [22 עמ'] , נא (2) 312
המערערים הם בעלי מניות מקרב הציבור במשיבה 1 (להלן – טמפו). הם הגישו נגד המשיבים תביעה, בדרך של תובענה ייצוגית. במוקד התובענה עומד מיזוגה של המשיבה 12 (להלן – טמפו-פלסטיק) אל תוך טמפו. בתשקיף שפרסמה טמפו לקראת הנפקת מניותיה, דווח על התחייבותה כלפי הבורסה למזג לתוכה את טמפו-פלסטיק. זאת, במטרה למנוע מצב של ניגוד עניינים בין החברות, כאשר טמפו רכשה את כל תצרוכתה הגולמית – פלסטיק מטמפו-פלסטיק, שהייתה באותה עת חברה פרטית בבעלות מלאה של בעלי השליטה בטמפו.
לטענת המערערים, נקטו המשיבים – בעלי מניות ודירקטורים בטמפו וחלקם גם בעלי שליטה ודירקטורים בטמפו-פלסטיק – סחבת בהליך המיזוג. זאת, כדי לגרוף לכיס בעלי השליטה בטמפו את רווחי טמפו-פלסטיק אשר בבעלותם, תחת אשר ידאגו, על-ידי מיזוג, להעברת הרווחים לטמפו תוך זמן סביר. המערערים ייחסו למשיבים עילות שונות שמקורן בדיני החוזים, בדיני החברות ועוד. נטען גם כי הפרסום בתשקיף לעניין המיזוג היה פרט מטעה. כמו כן נטען כי הערכת שווייה של טמפו-פלסטיק הייתה מוגזמת, וכיוון שהתשלום בעבור מניותיה נעשה על-ידי הקצאת מניות טמפו לבעלי השליטה בטמפו-פלסטיק, דוללו אחזקותיהם של המערערים במניות טמפו. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערערים לא עברו את המשוכה הראשונה להגשת תובענה ייצוגית, והיא קיומה של עילת תביעה אישית, תנאי הנדרש בסעיף 54א(א) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (להלן – החוק). לפיכך לא נדרש בית-המשפט לשלב השני באישורה של תובענה ייצוגית המצוי בסעיף 54ב לחוק. בנוסף, נדחתה התביעה בגין הערכת שווייה של החברה, בנימוק שאם אכן התרשל המעריך במלאכתו, טמפו זכאית לתובעו, ולא בעלי מניותיה. מכאן הערעור, שנסב בעיקרו על השאלה מהו הנטל המוטל על התובע בתובענה ייצוגית לפי החוק להראות במסגרת הבקשה לאישור התובענה כי יש לו עילת תביעה אישית נגד הנתבע.
בית-המשפט העליון פסק:
א. הטענות הנטענות כנגד ההערכה שביצע המעריך החיצוני בנותנו את השירות שנתבקש על-ידי החברה לתת לה, אינן מסוג הטענות שבעל מניות יכול להעלות בתביעה אישית נגד החברה, מנהליה או בעלי מניותיה. כפועל יוצא מכך, אין הוא יכול להעלותה במסגרת תביעה ייצוגית (321ב – ג).
ב. הצהרת טמפו בתשקיף בדבר כוונתה למזג את טמפו עם טמפו-פלסטיק היא הצהרת כוונות, הבטחה עתידית יותר מאשר מצג של עובדה. כדי להצביע על מצג שווא המקנה עילת תביעה של הטעיה ובמירמה, יש להראות שלמציג לא הייתה כוונה לקיים את ההבטחה שנתן בעת שניתנה, וכי הבטחת שווא זו הייתה מיועדת להניע את האחר לפעול על-פיה. אין שמץ של אינדיקציה לכך שההצהרה שניתנה בתשקיף הייתה בגדר פרט מטעה, מה עוד שבענייננו הטיפול בהליך המיזוג נעשה כראוי (321ד – ה).
ג. (1) ראוי לה להלכה בנושא התובענה הייצוגית שתתפתח עקב בצד אגודל בלי ליצור מסגרת נוקשה ורשימה סגורה העשויה להימצא בלתי מתאימה להתפתחויות לעתיד לבוא ולמגוון המצבים שאין לחזותם מראש (322ה).
(2) לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. פסק- הדין בתובענה כזו מהווה מעשה-בית-דין לגבי הנמנים עם הקבוצה (שאינם מודיעים על אי-רצונם להיכלל בה) (322ז – 323א).
(3) יש בתובענה הייצוגית כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה; יש בה אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית; יש לה ערך מרתיע מפני הפרת החוק; יש בה כדי לבלום שימוש לרעה בכוח הנתון בידי בעלי שליטה, שחלקם בהון אינו עומד לעתים בשום יחס לכוח שליטתם ולמנוע מניפולציות על חשבון "המשקיע הקטן"; יש בה חיסכון במשאבים ומניעת ריבוי תביעות. עם זאת, יש בה סכנה להתערבות-יתר מצד בעלי המניות בניהול החברה והכבדה על ניהולה התקין והיעיל; טמון בה פוטנציאל של פגיעה ביחידי הקבוצה, בנתבעים ובמשק כולו עקב ניצול לרעה של מכשיר זה על-ידי קנוניה, הגשת תביעות מנימוקי סחיטה והשתלטות ולחץ לפשרה גם כשאינה ראויה, כאשר הנתבע מוכן לה כדי להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה גם אם חסרת סיכוי היא (323א – ג).
(4) הפוטנציאל – החיובי מחד גיסא והשלילי מאידך גיסא – הגלום בתביעה הייצוגית, במיוחד בתחום ניירות הערך, מקבל חשיבות-יתר בגלל המעורבות הגדולה ורבת-ההיקף של הציבור ויחידיו בתחום זה. מכאן, מתחייבים זהירות, איפוק ושמירה על איזון ראוי בין האינטרסים הרלוונטיים. כל זה נעשה על-ידי פרשנות תכליתית של דבר החקיקה הנדון. יש לאפשר הגשת תובענות ייצוגיות במקרים המתאימים ולשמור על מנגנוני הגנה שימנעו ניצול התובענה הייצוגית לרעה (323ד – ה).
ד. (1) התביעה האישית היא תביעה שמגיש בעל מניות בשמו, בגין פגיעה אישית בו. התביעה הייצוגית מייצגת אוסף של תביעות אישיות. זוהי תביעת בעל מניות בשמו הוא ובשמם של בעלי מניות אחרים כבעלי תביעות אישיות – בגין פגיעה בו ובהם. בעלי המניות האחרים אינם צד לתביעה ואינם נוטלים חלק בהליך (324א).
(2) החברים בחברה אינם יכולים לתבוע בשמה אלא במקרים חריגים שבהם רשאי חבר בחברה להפעיל את זכות התביעה של החברה על-ידי תביעה נגזרת. תביעה זו מוגשת על-ידי בעל מניות שלא בשמו ושלא בשל פגיעות אישיות בו ובבעלי מניות אחרים אלא בשם החברה הנפגעת. בעיקרון, חובת הדירקטורים להתנהג בתום-לב ובהגינות על-פי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 היא כלפי החברה, ולא כלפי בעלי מניותיה, ומשכך, עילת תובענה נגדם קיימת, אם קיימת, רק לחברה, ולא למי מ"נפגעיה" (324ד – ה).
(3) התביעה הנגזרת מתבררת באופן דיוני ומהותי שונה לחלוטין מתביעה אישית ומתביעה ייצוגית על-פי החוק. אין לטשטש את התחומים שבין תביעה נגזרת לתביעה ייצוגית אף שבשתיהן יכול שיש לבעלי המניות עניין. עם זאת יכול שתקום עילה לתביעה אישית או לתביעה ייצוגית, ובו זמנית תקום גם עילה לתביעה נגזרת, והכול תלוי בטיב העילה ובנסיבות היווצרה (324ו – 325א).
ה. (1) הכלל הוא, בעיקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה – בדרך-כלל – לבעל מניות עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה (326ד).
(2) לכלל האמור חריגים מכמה סוגים, וביניהם נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט. מקרים הנופלים לגדר החריג הם למשל, כאשר לאחר מיזוג, מוקפא מיעוט בעלי המניות על-ידי בעלי מניות רוב בתנאים בלתי הוגנים, או כאשר הרוב בחברה-אם מרוקן מתוכן חברה-בת בטרנזאקציות בלתי הוגנות בין החברות האם והבת (326ה – ו).
ו. (1) סעיף 54א(א) לחוק דורש סטנדרד גבוה באשר לנטל השכנוע המוטל על התובע בתובענה ייצוגית להראות, כי יש לו עילת תביעה אישית. בכך הוא דומה לסעיף 54ב לחוק, שבו נאמר במפורש כי על בית-המשפט להשתכנע שנתקיימו התנאים שבאותו סעיף לאישור התובענה הייצוגית. תכליתם של התנאים היא הבטחת כרטיס כניסה להיכל התובענה הייצוגית רק למי שנמצא מתאים לכך, לאחר שמילא אחר התנאים הקבועים בחוק להנחת דעתו של בית-המשפט. תכלית החוק המחייבת עמידת תובע בתובענה ייצוגית בסטנדרד גבוה יותר מעמידתו של תובע בתביעה רגילה בפני סילוק התביעה על הסף חולשת על שני הסעיפים (327ה – ז).
(2) הטעם לדרישת סטנדרד גבוה באשר לנטל השכנוע, הוא מעמד התובע הייצוגי המייצג תובעים פוטנציאליים בלתי מזוהים, במספר בלתי ידוע, שאינם נמצאים בפני בית-משפט ושלא הסמיכו את התובע לייצגם. הם נקשרים לתביעתו לטוב ולרע בלי ליטול חלק במשפט. בית-המשפט הוא להם לפה. הוא בוחן כליות ולב ומוודא שהתובענה המוגשת ראויה להתברר כייצוגית הן מבחינת התובעים, הן מבחינת הנתבעים והן מבחינת הציבור. פסק-הדין הניתן בתביעה כזו נגד הנתבעים מחייב את הנתבעים כלפי ציבור רחב, בחיובים שגודלם והיקפם אינם ידועים כלל והם עשויים להטיל נטל כבד ביותר לא רק על הנתבעים אלא גם על הציבור בכללו. הסתפקות בית-המשפט במילים הכתובות בתובענה ללא בדיקת ממשותן אינה מאפשרת לקבל החלטה מושכלת אם לתת את הרשות להגשת תובענה ייצוגית או להימנע מלתתה (327ז – 328א, ו).
(3) במקרה דנן, הנזק הוא מרכיב במרבית העילות שבתובענה אם לא בכולן, ולפיכך, לאור סעיף 54א(ב) לחוק, על התובע להראות כבר בשלב זה כי נגרם לו נזק (328ז).
(5) במקרה דנן, בייחוס עילות רבות, גורפות, כלליות ואחידות לקבוצות בלתי הומוגניות של נתבעים יש משום סטיגמטיזציה של המשיבים שאינם יכולים להתגונן כראוי בגלל הכוללניות שב"האשמות". הבדיקה הפרטנית שלפיה יש לקבוע אם עילה כלשהי נגד משיב כלשהו נותנת בידי המערערים עילת תביעה אישית, לא נעשתה על-ידי בית-משפט קמא, וראוי שהוא יעשה זאת על-פי החומר שלפניו (330ה – 331ג).
ז. (אליבא דשופט י' טירקל):
(1) סעיף 54א לחוק פותח בפני מחזיק בניירות ערך, המבקש לתבוע בשם קבוצת מחזיקים בניירות ערך, שער רחב כפתחו של היכל; לעומתו, לפי סעיף 54ב לחוק, על התובע לעבור דרך פרוזדור צר וארוך. בשלב הראשון, לפי סעיף 54א לחוק, על התובע להראות כי בידו עילת תביעה "אישית". זהו שלב של בדיקה טכנית-פורמאלית של כתב-התביעה, שבו לא מתעוררת שאלה של נטל ההוכחה או של מידת הוכחה. די בכך שהתובע "יראה" על פני כתב-התביעה כי בידו עילה. בשלב השני, לפי סעיף 54ב לחוק, אין בודקים את כתב-התביעה, אלא את הראיות והטענות שבידי התובע. כאן קבע המחוקק בפירוש ש"תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו" התנאים שפורטו שם (332ב – ה).
(2) בשלב השני, בניגוד לשלב הראשון, על התובע לפרוס לפני בית-המשפט את תמונת המסכת הכוללת של ראיותיו ואת עיקר טענותיו המשפטיות על-מנת שבית-המשפט יבדוק אותן וישוכנע שכל אחד מן הרכיבים הנזכרים מתקיים. הדרישות לגבי מידת ההוכחה שמצריך כל רכיב הן שונות, ואף מושפעות מנסיבותיה המיוחדות של כל תובענה ותובענה. בדרך-כלל, על בית-המשפט להשתכנע שבידי התובע ראיות לכאורה, וכן טענות שלכאורה די בהן כדי להצדיק את בירורה של התובענה על דרך של תובענה ייצוגית ואף לזכות בהכרעה לטובת התובע. במילים אחרות, שבראיות ובטענות גלום פוטנציאל מספיק לשם ההצדקה וההכרעה (333א – ג).
(3) הגישה הפרשנית האמורה עלולה להכביד על תובע המבקש לזכות באישורו של בית-משפט להגיש תובענה ייצוגית, אולם יתרונה של גישה זאת הוא בכך שהיא מבטיחה שרק תובענות "רציניות" – שהן ייצוגיות לשמן ולא לשם מטרות זרות – יוכרו כתובענות ייצוגיות. יש לזכור שעצם הגשתה של תובענה ייצוגית עלולה לפגוע בנתבע פגיעה אנושה ולערער את מצבו וממילא לפגוע גם במחזיקי ניירות הערך ואולי גם באחרים. מהלך כזה כשלעצמו אינו דבר של מה בכך וראוי הוא, כבר בשלביו המקדמיים, לבדיקה זהירה וקפדנית, אפילו דוחה היא את מועד פתיחתו של המשפט (333ד).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה